ימי הרדיו
 | |
| כרזת הסרט | |
| בימוי |
וודי אלן  |
|---|---|
| הופק בידי |
רוברט גרינהאט |
| תסריט |
וודי אלן |
| עריכה |
סוזן מורס |
| שחקנים ראשיים | סת' גרין, מיה פארו, ג'ולי קאוונר, דיאן ויסט, דני איילו, טוני רוברטס, מייקל טאקר |
| מוזיקה |
דיק היימן |
| צילום | קרלו די פלמה |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברת הפקה |
סרטי אוריון |
| חברה מפיצה |
מוקפ, נטפליקס, HBO Max |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
 30 בינואר 1987 |
| משך הקרנה |
84 דק' |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה |
דרמה קומית, קומדיה רומנטית |
| תקציב | 16,000,000 דולר |
| הכנסות באתר מוג'ו |
 radiodays |
| תרגום לעברית | רחל וול |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
"ימי הרדיו" (באנגלית: Radio Days) הוא סרט נוסטלגי משנת 1987 של התסריטאי והבמאי היהודי-אמריקאי וודי אלן, העוסק בתור הזהב של הרדיו, בשנות ה-40 של המאה ה-20. אלן מתאר בסרט, גם בקולו כמספר הסרט, את ילדותו. את הילד, הקרוי ג'ו, מגלם סת' גרין.
תמצית העלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המספר (קולו של וודי אלן) מספר לצופים כיצד השפיע הרדיו על חייו וחיי הסובבים אותו בתקופה שקדמה לפריחת הטלוויזיה, תקופה שבה הרדיו ריתק את המאזינים. הסרט מתרחש בניו יורק מסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 ועד לסילבסטר של תחילת 1944, ומערבב בין חוויותיו של המספר לאנקדוטות נודעות בתולדות הרדיו. "אני אוהב סיפורי רדיו ישנים ואני מכיר מיליון מהם. אספתי אותם במשך השנים כמו תחביב - מעשיות, רכילות וסיפורי כוכבים מאחורי הקלעים" אומר המספר לאחר קטע הפתיחה של הסרט.
המספר ומשפחתו מתגוררים בשכונת רוקאוויי ביץ' של רובע קווינס שבניו יורק, וכל אחד מהם מוצא מפלט משגרת היומיום בהאזנה לתוכניות הרדיו החביבות עליו. עלילות סיפורי הרדיו משפיעות על המספר, והוא חולם בהקיץ על המורה המחליפה בכיתתו, על אירועי מלחמת העולם השנייה, על שחקני קולנוע ועוד. עלילת הסרט נעה בשני מישורים מקבילים:
- משפחתו של הילד, ג'ו (סת' גרין): האב, מרטין (מייקל טאקר), נהג מונית החולם להיות יזם וממציא והאם טס (ג'ולי קאוונר), עקרת בית, אחותה סיל (רנה ליפין) ובעלה אייב (קנת מארס) ובתם רותי, האחות השלישית, הדודה הרווקה בי (דיאן ויסט), הכמהה לבן זוג, הסבא והסבתא, המתגוררים כולם בדירה אחת. זו משפחה יהודית, ובין האירועים המתוארים בסרט תיאור אירוני של יום הכיפורים, וגיוס כספים למען הקמת "מדינה יהודית בפלשתינה".
- עולמם ה"נוצץ" של כוכבי הרדיו, כפי שמדמיין אותו הילד, באמצעות סיפורה של דמות בדיונית בשם סאלי וייט (מיה פארו) שעלתה ממוכרת סיגריות לכוכבת רדיו.
אירועים אמיתיים המשולבים בסרט:
- שידור הרדיו הנודע של אורסון ולס, "מלחמת העולמות", שגרם לבהלה גדולה למאזינים, משתלב בסרט כחלק מקורותיה של דודה בי: דודה בי חזרה מבילוי עם מחזר בנסיעה במכוניתו. בסוף בריזי פוינט נעצרה המכונית ללא דלק, ומיד אחר כך החל שידור "מלחמת העולמות". המחזר נבהל ונמלט על נפשו, ודודה בי נאלצה לחזור ברגל לביתה. כאשר המחזר טלפן לקבוע פגישה נוספת, הורתה דודה בי להודיע לו כי "נישאה לאיש מאדים".
- שידור חי של ניסיון חילוצה ושעותיה האחרונות של ילדה בת 8 בשם פולי פלפס שנפלה לבאר מים, מרתק לרדיו רבים מגיבורי הסרט. הסיפור מבוסס על סיפורה של קאת'י פיסקוס, ילדה בת 4, שמתה בנסיבות כאלה.
שעשועוני הרדיו מוצגים בשתי סצנות:
- בזמן שבני הזוג נידלמן אינם בביתם, חודרים אליו שני פורצים. הטלפון מצלצל בדירה, והפורץ עונה לו ושומע את המנחה של תוכנית הרדיו Guess That Tune, המציג לו סדרה של לחנים לזיהוי. הפורץ מזהה את כל הלחנים, וזוכה בשלל פרסים, המגיעים למחרת לביתם ההפוך של בני הזוג נידלמן.
- דודה בי וידידהּ לוקחים את ג'ו לאולפן שממנו משודר שעשועון רדיו. בי משתתפת בתחרות, וזוכה ב-50 דולר, המשמשים, בין השאר, לרכישת ערכת כימיה לג'ו.
גם לתסכיתים מקום נכבד בסרט, ובראשם "הנוקם במסכה" - סדרת תסכיתים יומית שהייתה חביבה על ג'ו.
אל מול החיבה הרבה לשידורי הרדיו מוצגת גם עמדתו של הרבי: "הקשבה לרדיו, לסיפורי השטות והאלימות, זו לא דרך שבה ילד צריך לגדול".
הסרט מסתיים בדברי המספר: "מעולם לא שכחתי אותו ערב ראש השנה ... ולא שכחתי אף אחד מאותם אנשים או קולות שנהגנו לשמוע ברדיו, למרות שהאמת היא שעם כל ערב ראש השנה נוסף, אותם קולות מתעממים יותר ויותר."
פסקול הסרט כולל שירים משנות ה-30 וה-40, שלהם חלק חשוב בעלילה.[1]
שחקנים ראשיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סת' גרין – ג'ו, הילד שאת זיכרונותיו מספר הסרט
- מייקל טאקר – מרטין, אביו של ג'ו, העובד כנהג מונית אך מסתיר זאת מפני ג'ו
- ג'ולי קאוונר – טס, אמו של ג'ו
- דיאן ויסט - דודה בי, הכמהה לבן זוג
- מיה פארו - סאלי וייט, מוכרת סיגריות ההופכת לכוכבת רדיו.
- דני איילו - רוקו, מאפיונר הנאלץ לחסל את סאלי וייט לאחר שזו הייתה עדה לרצח שביצע, אך בעצת אמו נמנע מהחיסול ופותח לסאלי דלת לרדיו.
מקומו של הסרט ביצירתו של אלן
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-80 הבשיל אלן כיוצר, וסרטיו מתקופה זו מאופיינים בדיון בנושאים פילוסופיים עמוקים, ובהשפעה מוצהרת של יוצרים אירופיים כאינגמר ברגמן ופדריקו פליני. יצירותיו מתקופה זו כוללות את "שושנת קהיר הסגולה" ו"זליג", העורכים דיון בטיבו של הקולנוע, טיבה של היצירה האמנותית והיחסים שבין היוצר והקהל, וכן את "חנה ואחיותיה" ו"פשעים ועבירות קלות" הכוללים מרכיב דרמטי ופילוסופי הגובר לרוב על המרכיב הקומי. הנרטיב של סרטים אלו כלל לרוב עיסוק בשני קווי עלילה או יותר, המתחברים ומשתלבים זה בזה. "ימי הרדיו" היווה סטייה מסוימת מהעיסוק בנושאים הכבדים, והוא יצירה קלילה ומאוד נוסטלגית, שבאה בין שתי יצירות כבדות יותר, "חנה ואחיותיה" ו"ספטמבר" הכבד והמהורהר. עם זאת הסרט שומר על מאפייני יצירתו של אלן בתקופה זו. השפעתו של פליני ניכרת בבחירת הנושא ובאפיון הדמויות, כמו גם בצבעוניות ובהגזמה לה נוטה הסרט לעיתים, ובאנקדוטליות של קו העלילה. קו העלילה של הסרט אינו פשוט וליניארי, אלא מורכב משני סיפורים המתחברים זה לזה, ומוצגים בצורת אנקדוטות.
בסרט זה משתמש אלן בשחקנים קבועים שליוו אותו בתקופה זו של יצירתו ולאחריה. פרט למיה פארו שהייתה אשתו והשחקנית הראשית במרבית סרטיו בתקופה זו, מופיעים בסרט גם דיאן ויסט וג'ולי קאוונר ששיחקו ברבים מסרטיו של אלן בשנות ה-80 ושנות ה-90, וכן דיאן קיטון שהופיעה בהופעת קמע בסרט כזמרת בראש השנה, אנקדוטה להופעתה בסרט "הרומן שלי עם אנני". הצלם של הסרט הוא קרלו די פאלמה, שעבד עם במאים כמיכלאנג'לו אנטוניוני, והיה בין הצלמים הקבועים עמם עבד אלן עד לסוף שנות ה-90 על סרטים כ"חנה ואחיותיה", "צללים וערפל" וסרטים רבים אחרים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Thierry de Navacelle, Woody Allen On Location, Morrow, 1987.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"ימי הרדיו", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"ימי הרדיו", באתר נטפליקס
"ימי הרדיו", באתר AllMovie (באנגלית)
"ימי הרדיו", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"ימי הרדיו", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
"ימי הרדיו", באתר Metacritic (באנגלית)- "ימי הרדיו", באתר אידיבי
- "ימי הרדיו", באתר HBO Max (באנגלית)
"ימי הרדיו", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
